כמה פעמים אמרת לעצמך ש"זהו, מהיום אני מפסיקה לרצות את כל העולם סביבו ומתחילה לדאוג למה שאני רוצה וצריכה!" והתקפלת מול הדרישה הראשונה שהסביבה הקרובה הציגה לך?
האם ניסית להבין מדוע כל כך קשה לך להגיד "לא! הפעם אני לא עוזרת!" למרות שבאמת רצית לסרב?
מדוע אנו מרגישים צורך לרצות את הסובבים אותנו במקום לרצות את עצמנו וכיצד משנים זאת?
אנו חיות בתחושה מוטעית שאם רק נדע מה התפקיד שלנו מול הסביבה ונמלא אותו "כראוי", נרגיש בטוחות, יציבות, אהובות ומאושרות.
אולם כאשר יש אנרגיה של התנייה בסיטואציה מסויימת, היא לא יכולה לתת לנו יציבות, בטחון או תחושת שייכות אמיתית.
החלטת שנמאס לך לרצות את כל העולם על חשבון האושר האישי שלך? מעולה!
המאמר הזה הוא בדיוק עבורך!
מאיפה מתחילים?….
השלב הראשון הוא להכיר בזה שאנחנו בעלי אופי "מרצה".
תתפלאי, אולם ריצוי היא לא "תכונה מולדת" כי אם נרכשת.
סביר להניח שאם כילדות לא קיבלנו חיזוקים לעד כמה אנחנו נפלאות ואיזו תרומה אנו עבור הסביבה מעצם היותינו אנחנו, נגדל להיות אדם מרצה אשר מאמין שעל ידי ריצוי הסביבה הוא הופך למשמעותי וחשוב עבורה.
(וזו לא הסיבה היחידה כמובן לצורך לרצות אחרים).
השלב השני הוא מציאת הסיבה (או הסיבות) אשר מובילות אותנו שוב ושוב לרצות אחרים – גם על חשבון האושר האישי שלנו ולשחרר אותן מחיינו.
אז אילו סיבות גורמות לנו לרצות אחרים סביבנו?
-
חשש ממריבה – כעס או עימות עם הסביבה.
לאף אחת מאיתנו לא נעים לדעת שכועסים עליה.
אולם מכאן ועד ללחיות את חיינו בריצוי מתמיד של כולם סביבנו הדרך ארוכה מאוד.
משפטים כגון "זה בסדר, לא צריך, תעשי מה שבא לך" לא באמת נועדו לתת לנו אישור לנהוג כפי שאנו רוצות, אלא נועדו לחזק אצלנו נקיפות מצפון והאמירה האמיתית מאחוריהם ברוב המקרים היא "לא רוצה לעזור? אל תעשי לי טובות!"
כיצד משנים זאת?
נתחיל בלהבין שזה בסדר שכועסים עלינו, זה בסדר אם מאוכזבים מאיתנו וחשוב לזכור שכל זה בכלל לא שלנו אלא של האדם המאוכזב/כועס.
אין לאיש את הזכות לצפות מאיתנו לפעול על פי הדרך בה הוא רוצה שנפעל, אלא אם אישרנו שכך אנו מתכוונות לפעול, במקרה כזה אכן יש לאדם מולנו את הזכות לצפות שנעמוד במילה שלנו מולו או מולה.
מצאו את הזמן הנכון (לא בשעת כעס או תסכול) לנהל שיחה עם האדם הכועס.ת שמולכם והסבירו לו.ה שנקיפות מצפון וכעס לא יובילו אתכם יותר לסייע לו.ה. וכי מעתה כל דבר שתעשו, יעשה מתוך רצון אמיתי לתת ולא מתוך פחד לעורר כעס או אכזבה.
אם אתן באמת חשובות לאדם שמולכן – והוא אינו רואה רק עצמו בסיפור – הוא יבין.
אם לא, הבינו אתן שבמילא אין לכם מקום משמעותי בחייו אם הוא מוכן לשחרר אתכם רק כי הפסקתם לרצות אותו ושחררו אותו בעצמכם מחייכם.
-
פחד מדחייה או מנטישה
אחד הצרכים הבסיסיים ביותר עבור ההשרדות שלנו – היא תחושת השייכות לחברה/קבוצה/משפחה, אף אחת לא אוהבת לחוש בודדה (ושימו לב – יש הבדל בין ליהנות מהלבד שלנו לבין תחושת בדידות!)
דבר זה גורם לנו לא פעם לרצות ממקום של פחד שנינטש על ידי הסביבה (המשפחה, הקבוצה החברתית או בן.ת הזוג וכו') אם לא נרצה אותם.
כיצד משנים זאת?
מתחילים בלהיות כנים עם עצמנו ולהריץ מספר שאלות:
האם באמת את מאמינה שאם תפסיקי לרצות, כולם יעזבו אותך?
במידה והתשובה היא – לא כולם, רק חלק – הפנימי שהחלק שכן יעזוב, הוא החלק שאינך רוצה בחייך בכל מקרה.
מה יקרה אם אשקיע בעצמי לא פחות משאני משקיעה באחרים סביבי? מה זה עשוי ליצור בחיי?
יתכן שתופתעי כמה טוב את עשויה להכניס אל חייך כאשר נקודת הפוקוס שלך לא תהיה ריצוי אחרים בלבד.
הזכירי לעצמך שאת תרומה לעצמך בדיוק כמו שאת תרומה לאחרים סביבך.
למדי להציב גבולות ותגלי שלא רק שא.נשים לא נוטשים אותך, הם אפילו לומדים לכבד אותם.
-
פחד מביקורת
כאשר אנו תולות את ה"אישור" לזה שאנחנו "בסדר" באחרים, אנו מביאות את עצמנו למקום שבו ללא אישור חיצוני, נאבד את תחושת היציבות/אהבה/שייכות/הצלחה שלנו.
כאשר אנו מקבלות ביקורת מהצד השני אנו יודעות שביקורת זו מראה על חוסר שביעות רצון מאיתנו, ואנו חוששות שהיא עשויה להוביל את הצד המבקר ל"לא לאשר אותנו" ולחשוב שאנחנו לא בסדר.
כיצד משנים זאת?
חשוב להבין שתחושת אישור חיצונית תמיד תקנה לנו תחושת יציבות מדומה בלבד.
האישור לעצמנו חייב להגיע – כן, איך לא? מתוך עצמנו בלבד.
דעתו של אדם אחר עליך – הוא בדיוק זה – דעתו בלבד. וגם אם יש עוד ששותפים לדעה זו – יש מליונים שלא.
זקוקה לחיזוקים לזה שאת "בסדר"? מעולה, חזקי את עצמך.
הכיני מידי ערב רשימה של הדברים שהצלחת לבצע לשביעות רצונך, צ'פרי את עצמך על הישגים קטנים כגדולים והיי המעודדת הכי נלהבת של עצמך!
החליטי שאת בסדר ולא משנה מה הסביבה חושבת או מאמינה לגביך ומהר מאוד תביני שהאישור שלך את עצמך, יוביל גם אותם "לאשר אותך" – ואם לא, זה גם בסדר.
זה שלהם כבר אמרנו?
-
פחד לאבד תחושת חשיבות
כמה פעמים אמרת לעצמך – "אם אפסיק לעזור, ימצאו מישהו אחר שיעזור במקומי ואז לא אהיה חשובה יותר?"
ריצוי, מביא אותנו לחיות בתחושה שגויה של חשיבות בתוך הסיטואציה או הקשר.
גם כאשר בחלק המקרים, ניתן להחליף אותנו בקלות באדם אחר שיבצע מטלה זו או יפעל בהתאם לרצונות המבקש.
כיצד משנים זאת?
מתחילים בלהבין שאין סיבה לרצות אחרים כדי להרגיש חשובים.
אם אנו מודעות בתוכנו לכך שעל ידי חוסר הריצוי אנו מאבדות את החשיבות שלנו בעיני האחר, כנראה שמעולם לא באמת היינו חשובות לו ושווה לשקול שחרור של אותו אדם מחיינו.
-
פחד לאבד שליטה על הסיטואציה או הקשר מול אדם מסויים בחיינו.
לעיתים אנו חיות בתחושה שעל ידי ריצוי אחרים סביבנו, נוכל לשלוט על הסיטואציה או אותו אדם, אנו בעצם מניחות שכל עוד נמשיך לרצות את אותו אדם (או אנשים), נמשיך להיות בשליטה על המצב ועל הצד השני.
כיצד נשנה זאת?
נזכיר לעצמנו שהשליטה היחידה שיש לנו בחיים האלו היא על ההחלטות אותן אנו מקבלות. כל שליטה אחרת שאנו מאמינות שיש לנו על חיינו מעבר לזה – היא אשלייה שאנו נאחזות בה כדי להרגיש יציבות יותר בחיינו והיא אכן כזו – אשליה בלבד.
זכרי שמכיוון שאין לנו שליטה על איך יגיב הצד השני, מה יחשוב עלינו והאם יהיה מרוצה מאיתנו ומהעשייה שלנו מולו – לא פעם נמצא את עצמנו במצב בו אנחנו מרצות אחרים רק כדי לגלות שלא משנה מה נעשה, הם לא יהיו מרוצים מאיתנו ואין לנו שום דרך לשלוט על רמת שביעות הרצון של הצד השני מאיתנו.
אז לא עדיף ללדאוג קודם לאושר האישי שלנו?
נכתב על ידי: אורנה רבין – מטפלת אנרגטית/מתקשרת/מנחת סדנאות רוחניות והתפתחות אישית ומורה לאקסס בארס במכון ללימודי רוחניות
